ביום רביעי הקודם, בבוקר, עשו לי ניתוח. התאוששתי ממנו בבית החולים עד שהייתי מספיק חזקה לצאת, ולמזלי, לא הפסדתי את הסדר (למרות שהיה די משעמם.).
עכשיו אני בבית. הפצע מציק לי, מגרד ושורף, אבל אני ממש משתפרת. הולכת ומתיישבת ומתרוממת לבד. אני לא יכולה להתכופף, אבל בקרוב גם זה יעבור. יש לי סיכות בגב, ועומדים להוציא לי אותן בעוד שבוע. אני צריכה להגיש עבודה שעוד לא כתבתי, ובכלל, אני מתוחה. אני גם מעוצבנת מזה שכל חופשת הפסח שלי בוזבזה על הניתוח הזה ועל ההחלמה ממנו. חשבתי שאולי אוכל לנסוע לחברות בשבוע שיישאר לי, אבל אסור לי להתאמץ יותר מדי, ולנסוע לחברות זה בהחלט מאמץ. אוף! כנראה שאצטרך לחכות עד לחופש הגדול.
אני אוהבת דברים מוזרים, ואני אוהבת לדמיין מה יקרה אם איישם כמה מהדברים שחשבתי עליהם.
מה אם אבוא לבית הספר לבושה כמו נסיכה, וממש אתנהג כמו נסיכה? או שאולי אתנהג כאילו אני מימי הביניים?
לא. יותר מדי.
בכל מקרה, אני שמחה שחוזרים ביום שלישי. תמיד קשה לי לסבול שעתיים של מדעים על הבוקר, בעיקר כשכותבים כל כך הרבה. המורה ניסתה שיטות אחרות, אבל לבסוף היא הגיעה למסקנה שזו הדרך
היחידה שבה אפשר להשיג הקשבה.
התלמידים לא מפסיקים לצעוק כל דבר מטופש שעולה להם בראש, לפטפט אחד עם השני ולהפריע, ממש כמו ילדים קטנים. זה די מפריע לי, אבל אני לא רוצה להטיף להם - גם כי אני לא אעז, וגם כי הם יחשבו שאני לקקנית מנופחת. אה, כבר ציינתי שאני חנונית? אני אפילו לא גיקית. אני ממש חנונית בעולם של החנונים.
אני חולמנית, אני אומרת דברים מוזרים, אני אוהבת דברים מוזרים (כמו אוטובוסי של אגד ומדשאות ארוכות), ואני מיוחדת.
בעצם, כולם שונים, אבל שנים רבות של העמדת פנים גבו את מחירם, ועכשיו הייחודיות שלהם קבורה עמוק בתוך הנפש שלהם. אני יוצאת דופן, ואני לא מפחדת להראות את זה.
אני חושבת שזה בדיוק מה שהופך אותי שונה מהם.
;){kind=link}