יום ראשון, ה-1 לספטמבר 2013
היום התיישבתי בפנימיית 'ארזים,' והפעם באמת. זה לא רק ביקור של היכרות - אני אגור כאן במשך כל השנה הקרובה. המקום דווקא נחמד - בית ענקי שמאחוריו חורשת ארזים (דא!). קיבלתי מיטה ממש ליד החלון, כך שאוכל לראות את השמיים כשאקום בבוקר, בדיוק כמו שאני אוהבת.
זה מה שאמא אמרה לי כשהגענו לכאן לביקור בפעם הראשונה. "איזה יופי של מקום!" היא אמרה בפנים זורחות, "מה את חושבת, לונה?" תחבתי את הידיים בכיסים. "אני לא יודעת, זה לא נראה לי כמו מקום טוב". אמא נאנחה.
"זה מה שאמרת לגבי כל הפנימיות שהיינו בהן. באמת, לונה, את הסכמת לשתף פעולה". נכון, אבל לא הייתה לי ברירה. מאז שאמא קיבלה את הקידום ההוא בעבודה, כל החיים שלנו השתנו. עכשיו רוצים לשלוח אותה ליפן ולהשאיר אותה שם למשך שנה, בלי להתחשב בכלל ברצון או בדעה שלה. היא אמנם יכלה לקחת אותי איתה, אבל (כפי שהבהירה לי היטב) יהיה לי שם מאוד קשה, ואני אהיה בודדה ומשועממת. לא, עדיף שאהיה באיזושהי פנימייה נחמדה עד שהיא תחזור.
בהה! מתחשק לי לבכות, אבל במקום זה אני פשוט מהנהנת ומהנהנת כמו מטומטמת. הייתי צריכה להתעקש יותר. אולי היה לי משעמם ביפן, אבל לפחות לא הייתי צריכה להיות לבדי למשך שנה שלמה. היום אמא ליוותה אותי לפנימייה, נישקה אותי חזק חזק -
והלכה. בהתחלה פשוט ישבתי על המיטה החדשה והלא מוכרת בחדר החדש והלא מוכר שלי, ומשכתי באף באומללות. די פתטי.
היום לא למדנו. הייתה היכרות בכיתות, ואחר כך שוחררנו לשארית היום. הקלילות של המקום דווקא מוצאת חן בעיני. ההנהלה בסדר גמור, בניגוד לבית הספר הקודם שלי. בכל מקרה, לשותפתי לחדר קוראים ענת.
היא רזה וקטנה ויש לה פוני שחור. היא מוצאת חן בעיני.
היום הראשון היה בסדר, אבל אני בכל זאת לא רוצה להיות כאן. אולי זה טיפשי, אבל אני מפחדת. כלומר, מה אם אמא טעתה? מה אם המקום הזה הוא רע ומשעמם ומלא בילדות מרושעות ולעגניות כמו שהיו בבית הספר הקודם שלי?
ברר. אני לא רוצה לחשוב על זה. בכל אופן, החלטתי להמשיך לכתוב ביומן הזה. אמא קנתה לי אותו יום לפני שהיא עזבה. היא אמרה שכשיהיו לי חברות חדשות או חוויות חדשות, אוכל לחלוק אותן עם היומן. חה! כמה שהיא תמימה. היא הרי בכלל לא ידעה על כל הבנות המרושעות שתמיד הציקו לי, שקראו לי 'פריקית ציורית' ו'אסון אופנתי'. אוי, הלוואי שמחר הכול יהיה בסדר. הלוואי הלוואי הלוואי.
;){kind=link}