לחכות ולהתאכזב זה לא כיף!

האם יש משהו יותר מעצבן מלחכות למשהו שממש רצית, ואז לגלות שבסוף לא תקבלי אותו? טוב, זה מה שקרה לי. הייתה הצגה של

אחת הכיתות, ואני חיכיתי משהו כמו רבע שעה או עשרים דקות, בחום, בשמש, מיוזעת כמו קרנף בסוונה ומצוברחת כמוהו.

כשהגיע הזמן להיכנס המורה לדרמה (שהיא במקרה גם המורה שלי לדרמה) הסבירה שכנראה שלא יהיה מקום, אז יהיו כאלה שיצטרכו

לוותר. אני כבר הייתי מוכנה לגמרי להתרווח, רגל על רגל, ולצפות בהצגה שמוצגת בכישרון רב, בעוד המזגן מקרר לי את הזיעה ואת העור.

אבל לא. כל המקומות נתפסו לפני שהייתם מספיקים להגיד "שיט". כשהמורה אמרה לי שאני לא יכולה, הרגשתי גוש קטן של עלבון

מתמצק לי בגרון. גררתי את עצמי החוצה והלכתי לכאן, למעבדה של בית הספר (זה לא פרט אישי, כי כמעט

בכל בית ספר יש מעבדה). עוד מעט יש שיעור מדעים, אבל אני רוצה  להמשיך את הפוסט הנזעם הזה כדי לא להרגיש שבזבזתי את זמני לחינם.

אתם יודעים מה עוד מעצבן אותי? חום. כשחם לי יותר מדי, אני מרגישה שהייתי רוצה להסיר את הגוף שלי מעליי ולהסתובב ככה,

נשמה חופשייה ומאושרת. כן, מזג אוויר חם גורם לי סבל, די אירוני בהתחשב בעובדה שנולדתי ביולי, החודש הכמעט הכי חם שיש.

אם יש לכם דעה על הנושאים שהעליתי פה, אתם מוזמנים להגיב! ( זו הדרך שלי להגיד שאני רוצה שתגיבו. ).

 

ביי בינתיים,

 

                               החולמת בהקיץ