לא כתבתי כבר כמה זמן, אבל זה בגלל חוסר הנכונות של האנשים שקוראים את הבלוג להגיב לסיפור שכתבתי. אומנם מישהי הגיבה,
אבל מה שהיא כתבה לא היה קשור לסיפור שלי, אלא אם כן היא ניסתה להסתיר איזה מסר מוסתר בתגובה שלה (ותהרגו אותי אם אני מבינה
איך בדיוק פרסומת לדוגמנית קשורה לפרולוג של סיפור). בכל אופן, די התאכזבתי מזה. לא שאני מתלוננת - מה פתאום! האם מישהו שמע גוון
מאוכזב בקולי??- אבל בכל זאת, היה הורג אתכם לכתוב משפט מסכן אחד?
"הסיפור הזה חמוד", "תמשיכי, מהמם!", "נחמד, אבל זה הכול", ועוד. במצבי הנואש, הייתי מקבלת אפילו תגובה שכתוב בה, "הסיפור שלך הוא זוועה.
את צריכה להשתפר קצת (הרבה) בכתיבה לפני שאת מפרסמת סיפורים בציבור הרחב". זה ממש מבאס. ברצינות!
טוב, נהייתי קצת קוטרית. אין טעם להיעלב מזה שלא הגיבו לי על הסיפור, כי זה שאף אחד לא הגיב לא אומר שאף אחד לא קרא. אז תודה לכל
הקוראים הנהדרים (והשתקנים) שקראו את הסיפור. עכשיו אני בדילמה - האם לכתוב פרק המשך, או לא? מצד אחד, אני ממש רוצה לכתוב עוד
פרק, אבל מצד שני, יהיה חסר טעם לכתוב ולפרסם אם אף אחד לא קורא את זה. דרך אגב, כבר סיפרתי שאני אוהבת את הארי פוטר?
כן, סיפרתי.
טוב, אבל הייתי חייבת לומר את זה שוב, כי זה פרט שאתם חייבים לדעת עליי. הוא ממש חשוב. מלבד הארי פוטר אני אוהבת גם סרטי דיסני, ולראות איך מדבבים סרטים. אני אוהבת את השיר "You belong with me", של טיילור סוויפט (גיליתי אותו לא מזמן, ואני מזמינה את כל אוהבי ההארי פוטר לראות את
זה:
(אם אתם לא מצליחים להיכנס פשוט תעתיקו את הקישור ליוטיוב).
(כנ"ל)
טוב, הלכתי. לילה טוב, חבר'ה. אני לא מצווה עליכם להגיב לי. אתם לחלוטין לא חייבים. למעשה, אתם משוחררים מכל מחויבות כלשהי. ברצינות!
שלכם בנאמנות,
החולמת בהקיץ
נ.ב.
אבל בכל זאת, תגיבו. ;-)
לא כתבתי כבר כמה זמן, אבל זה בגלל חוסר הנכונות של האנשים שקוראים את הבלוג להגיב לסיפור שכתבתי. אומנם מישהי הגיבה,
אבל מה שהיא כתבה לא היה קשור לסיפור שלי, אלא אם כן היא ניסתה להסתיר איזה מסר מוסתר בתגובה שלה (ותהרגו אותי אם אני מבינה
איך בדיוק פרסומת לדוגמנית קשורה לפרולוג של סיפור). בכל אופן, די התאכזבתי מזה. לא שאני מתלוננת - מה פתאום! האם מישהו שמע גוון
מאוכזב בקולי??- אבל בכל זאת, היה הורג אתכם לכתוב משפט מסכן אחד?
"הסיפור הזה חמוד", "תמשיכי, מהמם!", "נחמד, אבל זה הכול", ועוד. במצבי הנואש, הייתי מקבלת אפילו תגובה שכתוב בה, "הסיפור שלך הוא זוועה.
את צריכה להשתפר קצת (הרבה) בכתיבה לפני שאת מפרסמת סיפורים בציבור הרחב". זה ממש מבאס. ברצינות!
טוב, נהייתי קצת קוטרית. אין טעם להיעלב מזה שלא הגיבו לי על הסיפור, כי זה שאף אחד לא הגיב לא אומר שאף אחד לא קרא. אז תודה לכל
הקוראים הנהדרים (והשתקנים) שקראו את הסיפור. עכשיו אני בדילמה - האם לכתוב פרק המשך, או לא? מצד אחד, אני ממש רוצה לכתוב עוד
פרק, אבל מצד שני, יהיה חסר טעם לכתוב ולפרסם אם אף אחד לא קורא את זה. דרך אגב, כבר סיפרתי שאני אוהבת את הארי פוטר?
כן, סיפרתי.
טוב, אבל הייתי חייבת לומר את זה שוב, כי זה פרט שאתם חייבים לדעת עליי. הוא ממש חשוב. מלבד הארי פוטר אני אוהבת גם סרטי דיסני, ולראות איך מדבבים סרטים. אני אוהבת את השיר "You belong with me", של טיילור סוויפט (גיליתי אותו לא מזמן, ואני מזמינה את כל אוהבי ההארי פוטר לראות את
זה:
(אם אתם לא מצליחים להיכנס פשוט תעתיקו את הקישור ליוטיוב).
(כנ"ל)
טוב, הלכתי. לילה טוב, חבר'ה. אני לא מצווה עליכם להגיב לי. אתם לחלוטין לא חייבים. למעשה, אתם משוחררים מכל מחויבות כלשהי. ברצינות!
שלכם בנאמנות,
החולמת בהקיץ
נ.ב.
אבל בכל זאת, תגיבו. ;-)